רופא בחדר מיון שיתף אותי לא מזמן בתסכול שלו מול מטופלים המעדיפים רופא המספק להם אשליה טיפולית שיש פתרון למחלתם הכרונית, ולא רופא המתאר את המצב כהוויתו. לדבריו, מטופלים אלה אף יחזרו לאותו רופא כדי שיספק להם, שוב, תרופה או טיפול שהם בבחינת אשליה של פתרון קסם.
נזכרתי בסיפור של אותו רופא, כי בימים אלה אנו מנהלים מאבק במגיפת האופיואידים, המכה בישראל. הסיפור גרם לי להבין כיצד מה שהתחיל כאשליה – שניתן לחסל כאב באמצעות משככי כאבים מסוג אופיואידים – הפך במהרה למציאות של סבל ואובדן חיים. אלא שמאחורי הסיפור מסתתרת מציאות מטרידה נוספת: חלקם של הרופאים בשימור האשליה הטיפולית שבתרופות אלה גדול לא פחות מזה של מטופליהם.
הקשר בין רופאים לבין מתן לא-מבוקר של תרופות מסוג אופיואידים לא נולד בחלל ריק. מקורו בכשל מבני שבו הרגולטור (משרד הבריאות) וההסתדרות הרפואית מתקשים לשרטט קו ברור ולנקוט צעדים נחרצים מול מגיפה נוראית מעשה ידי אדם.
מדינות בארה"ב תבעו את חברות התרופות על חלקן ביצירה והפצה של האסון ועל הנזק הכלכלי והחברתי שחוללו. מדוע בישראל לא נדרשות החברות הללו לגלות אחריות? מדוע כשעתרנו לבג"ץ בנושא, ניצב משרד הבריאות לצד חברות התרופות?
על רקע הצרת צעדיהן בארה"ב, פנו חברות התרופות לשיווק בארצות אחרות, וכך בשנים האחרונות הן הצליחו לשכנע רופאים רבים כי אין סכנה במתן אופיואידים חזקים. במקביל, מטופלים רבים מניחים כי כל עוד התרופה ניתנת במרשם רופא, הרי שהתכשיר אינו מסוכן. זאת, אף שהתרופה פנטניל, למשל, חזקה פי 50 מהרואין. לפי מחקר של מכון טאוב שהוצג בתחילת החודש, בין 2008 ל-2018 חלה עלייה תלולה בשיעור צריכת הפנטניל במרשם בקרב מבוטחי שירותי בריאות כללית. בטבלה שחילקה את היקף הצריכה לפי מעמדות חברתיים נראית עלייה, מכ-40 מ"ג לכ-150 מ"ג לנפש בקרב מעמד חברתי נמוך, ולכ-100 מ"ג בקרב מעמד חברתי גבוה.
אך לא די היה בעלייה דרמטית זו כדי לעורר את הרשויות. כמו במקרים אחרים, נדרשה עתירה שהגשנו לבג"ץ נגד משרד הבריאות. במהלך הדיון בבית המשפט העליון, הצהירה ד"ר פאולה רושקה, ראש המחלקה להתמכרויות במשרד הבריאות, כי "שימוש ממושך באופיואידים גורם לתלות ועלול לגרום להתמכרות". בעקבות כך, הסכים משרד הבריאות לפעול לשינוי האזהרה על גבי חפיסות אופיואידים כך שתשקף את הסכנה האמיתית בשימוש בהם.
בהר"י לא עדכנו עדיין את נייר העמדה בנושא רישום אופיואידים שנכתב ב-2016 ומגדיר את ההסתייגויות מהמשך שימוש באופיואידים לכאב כרוני ממקור שאינו סרטני כ"חששות". זאת, בעוד המחקר העדכני לא מצא יתרונות בשימוש ארוך טווח באופיואידים לטיפול בכאב כרוני ובמקביל נמצא סיכון גובר לנזקים קשים ולתלות
זהו צעד ראשוני והכרחי, אך ייקח זמן ליישם אותו. צעדים נוספים הנדרשים לבלימת רישום עודף של אופיואידים הם: העלאת מודעות בקרב רופאים ומטופלים כאחד לסכנות שבתרופות אלה; הבטחת נגישות הולמת לטיפולים שאינם תרופתיים; והבטחת טיפול ראוי ומכבד במי שכבר נפגעו משימוש באופיואידים. צעדים אלה ידרשו הקצאת תקציבים וכוח אדם, שכידוע אינם מצויים בשפע במערכת הבריאות הישראלית.
מדינות בארה"ב, שאזרחיהן נפגעו כתוצאה ממגפת האופיואידים, תבעו את חברות התרופות על חלקן ביצירה והפצה של האסון, ועל הנזק הכלכלי והחברתי שחוללו באותן מדינות. מדוע בישראל לא נדרשות החברות הללו לגלות אחריות? מדוע כשעתרנו לבג"ץ בנושא, ניצב משרד הבריאות לצד חברות התרופות, כחומה בצורה של שותפות גורל ואינטרסים? גרוע מכך, ארגוני רופאים, ארגוני חולים ואף המחוקקים ומשרד הבריאות שבויים באותה קונספציה, המתודלקת על ידי תרומות נדיבות ומנגנון שיווק רב עוצמה.
כיום, גם לאחר השינוי בעמדת משרד הבריאות, בהסתדרות הרפואית לא עדכנו עדיין את נייר העמדה בנושא רישום אופיואידים, אף שנכתב ב-2016 ואינו מעודכן. כך למשל, במסמך מופיעים ביטויים כמו "אופיופוביה", המציגים באור שלילי את הרתיעה של רופאים מרישום אופיואידים – רתיעה שכיום ידועה כמוצדקת.
המסמך מגדיר את ההסתייגויות מהמשך שימוש באופיואידים לכאב כרוני ממקור שאינו סרטני כ"חששות", בעוד שהמחקר העדכני לא מצא יתרונות בשימוש טיפול ארוך טווח באופיואידים לטיפול בכאב כרוני, כשבמקביל נמצא סיכון גובר לנזקים קשים ולתלות.
מדו"חות סיכום על תרומות שדווחו למשרד הבריאות בעשור האחרון (2011-2020) עולה כי ההסתדרות הרפואית עצמה קיבלה מהחברות טבע ורפא – המשווקות תרופות אופיאטיות – תרומות בסך מיליוני שקלים
חמורה ותמוהה לא פחות היא הצהרתם של כותבי המסמך, שלפיה הוא אינו מבוסס על ידי מידע ממדינות צפון אמריקה. כלומר, בהר"י התעלמו ממה שניתן ללמוד מהמגיפה בארה"ב. התעלמות שכזו, מתוך הנחה (שהוכחה כמוטעית) שהשוני בין מערכת הבריאות בישראל לבין זו של ארה"ב פירושו חסינות מפני משבר, דומה לרשלנות.
יתרה מכך, המסמך הלא מעודכן מתעלם מהשפעתן של חברות התרופות על הקהילה הרפואית ומניגוד העניינים של ההסתדרות הרפואית עצמה – שמקבלת תרומות מחברות התרופות. כך למשל, מדו"חות סיכום על תרומות שדווחו למשרד הבריאות בעשור האחרון (2011-2020) עולה כי ההסתדרות הרפואית עצמה קיבלה מהחברות טבע ורפא – המשווקות תרופות אופיאטיות – 1,653,357 שקל ו-1,302,338 שקל, בהתאמה. בדיקה לשנת 2020 (השנה האחרונה שלגביה קיימים נתונים באתר המשרד) העלתה כי ההסתדרות הרפואית קיבלה מכלל חברות התרופות 5,554,198 שקל – זאת מבלי לכלול בחישוב את האיגודים שתחתיה.
ואולם, הצהרה על קשרים אלה אין בכוחה למנוע את השפעתן של החברות על המסמך. עד כה, פניות להסתדרות הרפואית לעדכן את המסמך לא זכו למענה. כך גם בקשתנו שההסתדרות הרפואית תשקול להפסיק לקבל תרומות מחברות התרופות, לחדול לגבש עימן ובשיתופן ניירות עמדה או לקיים כנסים במימונן.
כיוון שכך וכיוון שגם משרד הבריאות לא פועל דיו לניתוק הקשר הזה, נותרים מטופלים ורופאים במלכוד, תלויים רק באחריות האישית. זהו משא לא הוגן על כתפיו של הרופא הבודד, הניצב לעתים מול מטופלים ותסכולם. המשא הזה, כשאינו מטופל, יוביל להופעת נרקומנים במרשם, לסבל ולמוות שניתן היה למנוע. הכתובת על הקיר כבר יותר מעשור, הגיעה העת לקרוא אותה באומץ.
הדס זיו היא סמנכ"לית אתיקה ותוכן בעמותת רופאים לזכויות אדם
(המאמר התפרסם לראשונה ב"הארץ")