יותר מ-40 שנה עישנה קארין צ'ן-מק'לאפלין. היא ניסתה עשרות פעמים במשך עשרות השנים הללו להפסיק, אבל תמיד חזרה לעשן ותמיד גם אמרה שמעולם לא רצתה בעצם להיות מעשנת. "אבל העישון נעשה אחד מחברי הוותיקים והיקרים ביותר ולא להמשיך במערכת היחסים החבריים איתו נראה לי קצת מפחיד", כך נהגה להסביר את כשלונות מאמציה להיגמל.
אבל לפני כשנתיים, די במקרה – ואולי לא כל כך במקרה כשמדובר ביועצת בכירה לנושאי סיעוד ורווחה בבית החולים Sinai בעיר בולטימור שבמדינת מרילנד ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה המקומית – שמעה צ'ן-מק'לאפלין על ניסוי קליני שהחל בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, באותה עיר. המטרה המוצהרת של יוזמי הניסוי היתה: "לבדוק דרך טיפולית חדשה בהתמכרות לניקוטין", תוך שימוש בחומר לא מקובל: פטריית קסם, או בשמה האחר "פטריית הזיה".
אמנם כן, משתתפי הניסוי לא נדרשו לבלוע פטריה אלא רק גלולה קטנה שהכילה את הרכיב הפסיכו-אקטיבי פסילוסיבין (psilocybin) שעל שמו נקראת משפחה גדולה של פטריות שזכו לכמה כינויים, ביניהם גם "פטריות נעלות וקדושות". יש להן היסטוריה ארוכת שנים – לפי אחת ההערכות לפחות מיליון שנה - והשתמשו בהן בטקסים דתיים קדומים במזרח אפריקה וגם בתרבויות האצטקים והמאיה במרכז אמריקה. הן גם הונצחו בציורי סלע שתוארכו לתקופת האבן.
האזכור הראשון של פטריות הלוצינוגניות אלו בספרות הרפואה המערבית הופיע ב-London Medical and Physical Journal ב-1799: אדם שאסף פטריות בשם המדעי "פסילוסיב סמילנסיטה", בעת שביקר בגרין פארק בלונדון, הגיש אותן בארוחת הבוקר לבני משפחתו. הרופא שטיפל בהם תיאר איך ילד באותה משפחה נתקף "בהתקפי צחוק מוגזמים ולא נרגע גם אחרי שהוריו ניסו לרסן אותו".
חוקרים שהתעמקו במשפחת פטריות זו קבעו כי אינן ממכרות ואינן רעילות. הן אף דורגו כפחות רעילות מאספירין. יש להן השפעה פסיכדלית אך היא עשויה להשתנות בין משתמש למשתמש. שינוי מצב התודעה על ידי פטריות המכילות פסילוסיבין נמשך בדרך כלל, כך על פי ספרות מקצועית, בין שלוש שעות לשמונה שעות, בהתאם לגודל המנה, שיטת ההכנה וחילוף החומרים אצל מי שצורך אותן.
במחקר שנעשה לפני שנים אחדות נמצא כי טיפול באמצעות פסילוסיבין עשוי להיות יעיל כנגד דיכאון, הפרעות נפשיות שונות אחרות וכדי לסייע לחולי סרטן להתגבר על חרדות. אבל הניסוי המתבצע עתה ועודנו בשלביו הראשוניים, זה שצ'ן-מק'לאפלין משתתפת בו יחד עם עוד 15 מעשנים כבדים, מציג סימנים, כך דיווחו עורכי המחקר הזה בחודש שעבר, כי הרכיב הכימי הנ"ל עשוי כנראה להועיל כדי "לטלטל את ההרגל" ולגרום לכך שהמוח יוביל את המעשן לפנות לדרכים אחרות. או בניסוח יותר פשוט: לחדול לעשן אחת ולתמיד, מתוך הכרה.
ד"ר מאתיו ג'ונסון, פסיכולוג ונסיין מ"ג'ונס הופקינס": "החומר הכימי פסילוסיבין במינון נכון מחולל שינויים במוח, בחישה. ייתכן שדברי יישמעו לכם מוזרים, אבל נראה כי זה עובד. התוצאות הראשונות מהניסוי שלנו הראו כי פסילוסיבין כחלק מטיפול עשוי להיות הרבה יותר אפקטיבי מהטיפולים האחרים המקובלים כיום כנגד עישון, ביניהם למשל מדבקות ניקוטין"
לא מכבר סיפרה צ'ן-מק'לאפלין: "עכשיו, אם תניחו לפני סיגריה ותאמרו לי, 'ניתן לך מיליון דולר אם תגעי בה ותדליקי אותה', התשובה שלי להצעה הקוסמת הזאת תהיה: 'לא ולא! אינני מסוגלת יותר'".
את הניסוי הקליני עצמו הסביר ד"ר מאתיו ג'ונסון, פסיכולוג ונסיין במרכז הרפואי ג'ונס הופקינס: "החומר הכימי פסילוסיבין במינון נכון מחולל שינויים במוח, בחישה. ייתכן שדברי יישמעו לכם מוזרים, אבל נראה כי זה עובד. התוצאות הראשונות מהניסוי שלנו הראו כי פסילוסיבין כחלק מטיפול עשוי להיות הרבה יותר אפקטיבי מהטיפולים האחרים המקובלים כיום כנגד עישון, ביניהם למשל מדבקות ניקוטין".
חובה להדגיש: המחקר בפסילוסיבין כשלעצמו איננו חדש. החלו בו במעבדות שונות בעולם עוד בשנות ה-50 וה-60 במאה שעברה, אבל המחקרים הופסקו יחד עם מחקרים בחומרים פסיכדליים אחרים בעקבות החוק Controlled Substance Act משנת 1970 שהטיל איסור להשתמש בחומרים הלוצינוגנים ובסמים אחרים. ג'ונסון אמר בראיון לרשת הרדיו הציבורי NPR בארה"ב: "יישומי המחקר הרפואי בחומר האורגני הזה פשוט נפלו קורבן למלחמה בין פוליטיקאים".
צ'ן-מק'לאפלין סיפרה כי החלה לעשן בשנת 1971, "לערך בזמן שבו נסגר הסיבוב הראשון של המחקר". כעבור 46 שנה, ב-2017, החליט-מי-שהחליט לחדש את הניסוי. "הייתי אז בדיוק במצב בריאותי ונפשי מתאים שהגיע הזמן להפסיק אחת ולתמיד", וכך הצטרפה לקבוצת הניסוי כאשר ד"ר ג'ונסון הגדיר אותו מראש: "פיתוח שיטת טיפול לגמילה מעישון".
בניסוי לא הסתפקו משתתפיו בבליעת גלולות שהכילו פסילוסיבין. הם גם נתבקשו לפגוש על בסיס שבועי את צוות המחקר, לעבור סדרה של בדיקות ומבדקים אחרים שנמשכו שעות, לשוחח עם יועצים כדי להעמיק ולהבין יחד עימם מדוע הם בכלל מעשנים? מה הביא אותם להיצמד להרגל פסול מבחינה בריאותית?
"כעבור 40 דקות מנטילת הגלולה, העניינים נעשו מוזרים. חוויתי משהו שהזכיר 'שיוט'. עצמתי עיניים. ראיתי מול עיניי מפלצות, הם נראו לי חייזרים. נדמה היה שאני בתוך עננים גדולים, אפורים, שאני שוקעת בתוכם. חשבתי לרגע שאני נחנקת. כעבור כמה שעות, הרגשתי שאיני חוששת עוד להפסיק לעשן"
כל פגישה עם צוות המחקר החלה בתשע בבוקר, סיפרה צ'ן-מק'לאפלין על החוויה שלה, ותיאוריה מושכים עתה תשומת לב רבה של רופאים בארה"ב בעיקר משום שהיו מפורטים מאוד: "בדיוק בשעה הזאת נכנסתי בשערי קמפוס המרכז הרפואי Bayview והגעתי ל'חדר הטריפ'. הושיבו אותי על ספה גדולה נוחה, שיועדה למטופל. החדר הואר בתאורה רכה ונעימה ועל הקירות היו תמונות נוף וטבע. זה נראה כמו סטודיו לתרגילי יוגה. מעולם קודם לכן לא חוויתי 'טריפ' בעקבות נטילת סם או חומר כימי אחר. לא הייתי עצבנית, רגלי לא רעדו.
"כעבור 40 דקות מנטילת הגלולה, העניינים נעשו מוזרים. חוויתי משהו שהזכיר 'שיוט'. עצמתי עיניים. ראיתי מול עיניי מפלצות, הם נראו לי חייזרים. נדמה היה שאני בתוך עננים גדולים, אפורים, שאני שוקעת בתוכם מהתקרה. חשבתי לרגע שאני נחנקת. במהלך ה'טריפ' לא דיברתי יותר מדי עם הקלינאים שהיו לידי. המחשבות התמקדו בשני נושאים שהעסיקו אותי באותם ימים: העיסוק שלי כיועצת במערך הרווחה של בית החולים, כאשר אני מתכוננת לפרישה, ואיך אני שמה קץ להרגל הכובל של העישון, שממנו לא הצלחתי להשתחרר חרף ההכרה שהוא מזיק לבריאות.
"כעבור כמה שעות, כאשר התעוררתי, הייתי מותשת וכאשר חברי הצוות ליוו אותי החוצה, הרגשתי לראשונה שאינני חוששת עוד מביצוע המהלך המתבקש: להפסיק לעשן".
ד"ר ג'ונסון הסביר בראיון המשודר כי "הפסילוסיבין כנראה עובד משום שלפרק זמן קצר הוא כאילו 'מחווט מחדש' את המוח. אזורי מוח שבאופן נורמלי כנראה אינם מתקשרים זה עם זה, מתחילים, כפי הנראה, לתקשר ביניהם, או לתקשר יותר מאשר קודם לכן, בעוד שאזורי מוח שבאופן נורמלי מתקשרים ביניהם – מתקשרים עתה פחות".
כדי להבהיר טוב יותר את כוונתו, הוסיף החוקר: "למה הדבר דומה? תראו לעצמכם שאתם גרים בעיר ולפתע אתם מפסיקים לדבר עם השכנים שלכם ובמקום זאת מתחילים לדבר עם אנשים שפוקדים את העיר כאורחים-לרגע בדרכם ליעד אחר. בדרך כלל, הרי אינכם מדברים עימם יותר מדי. אני סבור כי הכיוון הזה עשוי להוביל לדרכים חדשות כדי 'להתבונן לתוככי עצמך', לחשוב על העולם הסובב אותך בדרך אחרת, לחוות חוויה בעלת תובנה אחרת".
הסבר נוסף סיפק פרופ' דייויד נאט (Nutt), מומחה לנוירו-פסיכו-פרמקולוגיה ב"אימפריאל קולג'" בלונדון: "בנוסף ליצירת הקישורים, נראה שהפסילוסיבין שובר חיבורים שליליים במוח". מחקריו של פרופ' נאט עוסקים בטיפול בדיכאון באמצעות פסילוסיבין ולדבריו, הם הראו כי החומר הזה עשוי לפצל ולשבש רשתות משוב (feedback networks) במוח. רשתות אלו אינן מתפקדות במשך שעות רבות, אבל כאשר שוברים אותן, יש סיכוי שלא יתארגנו מחדש".
לא רק ב"ג'ונס הופקינס" מבצעים כיום מחקרים בפסילוסיבין כשימושים תרופתיים וטיפוליים. בשנים האחרונות חזר נושא זה לעניין מחדש את הקהילה הרפואית. מחקרים ראשוניים נוספים נעשים עתה במעבדות באוקלנד קליפורניה, בדנבר, קולורדו ובמדינת אורגון
ואמנם, הטיפול שעברה צ'ן-מק'לאפלין כנראה הצליח. שעות אחדות לאחר ה"טריפ" היא יצאה, כך סיפרה, לארוחת ערב עם בעלה. הוא הדליק סיגריה והציעה לה, אבל היא דחתה את ההצעה, סירבה בתוקף לשאוף את העשן לריאותיה. "זה קרה לי בפעם הראשונה זה עשרות שנים. חשתי שידי מסרבות אפילו לגעת בסיגריה. מאותו היום, גם אם תניחו לפני מיליון דולר רק כדי שאגע בסיגריה, לא אעשה זאת. אינני יכולה!".
יותר משנה וחצי לאחר הטיפול הנסיוני שעברה צ'ן-מק'לאפלין חשה "משוחררת מהתלות בסיגריות, לא מעשנת. אני חופשיה מההתמכרות לעישון. אני חושבת שמשהו במוח שלי עבר שינוי, משהו כבה בו".
ד"ר ג'ונסון הדגיש: "מדובר עדיין בניסוי ראשוני בהיקף מצומצם מאוד אך מבטיח. יחד עם זאת, יש צורך בניסויים מבוקרים רבים אחרים כדי להגיע למסקנה ולספק המלצות טיפוליות. אנחנו בדרך להכנת ניסוי הרבה יותר גדול והרבה יותר קפדני וקשוח בדרישות שיוצגו בו. נשווה בו את הטיפול בפסילוסיבין מול מדבקות ניקוטין ומול תרופות אחרות שהגיעו לשוק כדי לסייע בגמילה מעישון. אני יכול רק לבשר כי נכון להיום, יותר ממחצית האנשים שהשתתפו בניסוי הזה חדלו לעשן ומתמידים בכך כבר יותר משנה. נראה כי שיעור היעילות הוא כדי פי שניים לעומת מדבקת ניקוטין".
ואמנם פרופ' נאט, שכאמור מנהל עתה ניסויי המשך לשם מציאת טיפולים יעילים כנגד דיכאון, אמר כי התרשם מאוד מהניסוי שנעשה ב"ג'ונס הופקינס". הוא מאמין שלפסילוסיבין במינון נכון, תחת בקרה מתאימה והדוקה, יש פוטנציאל לשימוש בטיפול כנגד התמכרויות אחרות, למשל למשככי כאבים ולאלכוהול.
והוא גם מזהיר: "שלא תעזו לנסות זאת בבית!". המינון שבו השתמש ד"ר ג'ונסון בניסוי שלו נחשב לגבוה, אבל הטיפול בו שולב בחודשים של מעקב וייעוץ כאשר המטופלים נמצאו תחת השגחה במטרה למנוע הידרדרות, ולו הקטנה ביותר, במצבם הבריאותי. פרופ' נאט: "החוויה שעברה צ'ן-מק'לאפלין היתה עלולה גם להסתיים באכזבה כיוון שהרכיב הכימי שמוצה מהפטריה עלול היה גם לשבש פעילות מוחית: לדלל זכרונות וחוויות שאדם עובר במהלך חייו. טיפול באמצעות פסילוסיבין חייב להתבצע בהדרכה הדוקה של מטפל מומחה בעיקר כדי למנוע מצב שבו זכרונות חיוביים שאדם נושא עמו ייהפכו לטראומטיים".
בעיה אחרת שאותה מציין פרופ' נאט: "בשלב זה הטיפול שהוצע במסגרת הניסוי הוא יקר מאוד וההליך כולו ממושך, עניין של חודשים ארוכים. יש גם לזכור שלא כל אחד יכול להשתמש ברכיב הזה, במיוחד אלה שיש להם נטייה מוקדמת לסכיזופרניה או להפרעות פסיכוטיות אחרות והם עלולים להרע עוד יותר את מצבם הפגיע והרגיש כתוצאה מנטילת התכשיר המבוסס על פסילוסיבין".
לא רק ב"ג'ונס הופקינס" מבצעים כיום מחקרים בפסילוסיבין כשימושים תרופתיים וטיפוליים. בשנים האחרונות חזר נושא זה לעניין מחדש את הקהילה הרפואית. מחקרים ראשוניים נוספים נעשים עתה במעבדות באוקלנד קליפורניה, בדנבר, קולורדו ובמדינת אורגון. "הכיוון מעודד", הדגיש ד"ר ג'ונסון. "הגיע הזמן לתת לפסילוסיבין ולחומרים פסיכדליים אחרים הזדמנות נוספת ובחינה מחקרית מעמיקה בכלים חדשים.
"דיכאון והתמכרויות לצורותיה השונות הם גורמים מז'וריים למוות בחברה המערבית והמצב לא נעשה טוב יותר, אלא דווקא מחמיר והולך, ועל הרפואה, לצד המחקר הנלווה, לתת את הדעת לכך. יש כיום הכרה חברתית נרחבת יותר מאשר בעבר שעלינו להיות יצירתיים במציאת פתרונות נכונים לבעיה כבדת משקל ולא לבטל מראש כיווני מחשבה בגלל הקשרים שרירותיים".